מהי מוסיקה ישראלית למחול, או מוסיקה למחול ישראלי? קשה להגדיר ישראליות בחומרים מוסיקאליים או ריקודיים טהורים, אבל מבחינת התכנים יש היבטים רבים שעוסקים במהות הדברים: חומרים תנכיי"ם, היסטוריים או יהודיים. בשבילי ישראליות היא מה שאני כותב… עם זאת גם אני משתנה מן הסתם, ועברתי תקופות שונות בחיי כמלחין. התחלתי לכתוב בדור של "הים-תיכוניות" בעקבות בן-חיים, לברי, אבידום, בוסקוביץ', סתר ופרטוש, אם כי שלושת האחרונים שהיו קצת יותר צעירים, כבר לא חיפשו את האוריינטליזם האימפרסיוניסטי, אלא משהו אחר יותר רדיקאלי. הם חיפשו את הדרמטיות שהתפתחה אחר כך לכיוון אקספרסיוניסטי. ניתן לומר שהייתה להם תפיסה יותר אבסטרקטית של עצם החומר הצלילי, לעומת המוסיקה האירופית, שההרמוניות שלה טמונות כבר במנגינה, כדברי ראמו.
המרווחים במוסיקה המזרחית הם קטנים ואינם יוצרים אקורדים. לקחת מוסיקה מזרחית ולהדביק לה הרמוניות אירופיות, זהו שעטנז. לפני מספר חודשים, למשל, שמעתי במקרה עיבוד לשיר "דבקה רפיח" של עמנואל זמיר, המבוסס על מנגינה בדואית אותנטית. המצלול עורר בי אי-נוחות כזאת, שלבסוף התיישבתי ועשיתי לשיר עיבוד בעצמי. לפחות מבחינתי שמרתי על מהות המוסיקה, באמצעות ההרמוניזציות שעשיתי.
אף כי אינני יודע לרקוד כהלכה אפילו טנגו או ואלס, אני חש קרבה גדולה לעולם המחול, ובכל פעם שפנו אלי מטעם להקות שונות לכתוב מוסיקה לבלט, נעניתי בשמחה לאתגר. אחד הבלטים הראשונים שכתבתי היה ליצירה מקורית של דומי רייטר סופר עבור להקת "בת-דור". דומי בא אלי עם המשאלה "לעשות בלט על האהבות של דוד המלך": מיכל, מרב, אביגיל, אחינועם ובת-שבע. הוא הסביר לי בדיוק כיצד הוא מבין את אופייה המיוחד של כל אחת מן הדמויות (מיכל, למשל, היתה מרירה קצת…) ונסע לחו"ל. למעשה הבלט כולו נכתב בעקבות שיחה או שתיים ודומי, שבא ישר להקלטה, היה מרוצה מאוד. עבורי זאת הייתה מוסיקה ישראלית!
מפת המלחינים האמנותיים בארץ רבגונית היום יותר מאי פעם: היא מונה צברים, גרוזינים, אמריקאים, טדג'יקים, אוזבקים… המטען המגוון שמביאות אתן הנפשות הפועלות, יוצר כור היתוך פוסטמודרני ממש. יחסית לארץ קטנה נכתבת כאן המון מוסיקה, אבל דווקא כעת, נראה שרבים מיוצרי המחול הצעירים מתיחסים למוסיקה כמו אל שטיח מקיר לקיר. הכל הולך, בתנאי שאין למוסיקה זהות או ייחוד. הם מרבים להשתמש במוסיקה אווירתית, דקורטיבית, שהיא בניגוד גמור למה שנהגנו לכנות "מוסיקה לבלט", שבה מעורבות הצליל בתנועה היא אינסיבית ומשמעותית. במובן זה "פולחן האביב" של סטרווינסקי הוא בשבילי האידאל של מוסיקה למחול: יש בו הסיפור, יש ריתמוסים משגעים ויש אווירה, שיוצרת מצב רוח ייחודי ומתאים לכל קטע. אגב, סטרווינסקי עצמו מעולם היה ממש מרוצה ממה שעשו עם "פולחן האביב". לדעתי הפרשנות של פינה באוש למשל, ליצירה הזאת, מעבירה אותה לספירות מאוד אבסטרקטיות, בעוד שבפרטיטורה סטרוינסקי מציין במפורש מה צריך להתרחש בכל סצינה. לעומת זאת, מה שעשה מוריס בז'אר לפולחן האביב הוא מדהים בעיני. לטעמי, הוא תפס את מה שהמוסיקה מדברת, את האלמנטים הצורניים של המוסיקה, ושידך את זה עם המחול בצורה בלתי רגילה.
לא תמיד נכתבת היצירה המוסיקאלית למחול על פי דרישת הכוריאוגרף. ניסיון מיוחד היו עבורי שלושה מחולות שונים שנעשו בידי רודי ון דנציג, לינדה הודס, ופול סנסרדו ליצירתי "הרהורים על דרמה". יצירה זו, שיש בה אלמנטים דרמתיים וצבעוניים לרוב, יצגה שלב מאוד דרמטי בחיי האישיים והמקצועיים. היא נכתבה בשנת 1965 וזכתה אולי למספר הביצועים הגדול ביותר מבין כל יצירותיי. נראה שהכוריאוגרפים מצאו בה עניין בגלל המתח והקונפליקט שהיו טמונים במוסיקה. היה מרתק לראות איך כל אחד מהם תופס את הצלילים מזוית ראייה שונה לגמרי, ותחושותי, כשצפיתי בתוצאות, נעו בין הפתעה חיובית שכולה הסכמה, לבין מבוכה טוטאלית.
יש לי מספר יצירות אחרות שלא נכתבו במקור למחול, אבל אני סבור שהן ממש דורשות כוריאוגרפיה[1] . את היצירה: "מוסיקה תוכניתית 1980", על שלושת פרקיה: 1. משחק המכונות, 2. חלום המראה השבורה, 3. מגריט.
דילמה? השמעתי את היצירה בזמנו לדומי רייטר סופר, שרצה לעשות על פיה איזה סיפור שנראה לי לגמרי לא שייך, ועל כן גנזתי את הרעיון. אני סבור שאם יש לקומפוזיטור כוונה מסויימת מוגדרת, מכוונת, בעלת אמירה של ממש (בין אם הדבר מתבטא בכותרת, בשם, כתמונה או בהתייחסות) אין זה נכון לעשות עם היצירה משהו לגמרי אחר. אסור לסלף -. אגב, זכור לי מפגש עם אנה סוקולוב, שלקחה את "שלמה", יצירה חד-פרקית של ארנסט בלוך ופשוט חתכה אותה באמצע… הייתי המום! כבר אינני זוכר אם העזתי להגיד לה משהו, או לא…
יש כוריאוגרפים שהמוסיקה היא בשבילם רק דקורציה ויש גם כוריאוגרפים לא כל כך מוסיקליים, יש כאלה שמתבשלים לאט ואולי בעצמם עדיין לא בטוחים לאן הם חותרים וזקוקים להכוונה. לעומתם יש כוריאוגרפים שהם כל כך מגובשים ונחרצים בדעתם שאינך מרגיש כמו מלחין, אלא כמו אינסטרומנט… אחד הכוריאוגרפים שהיה להם דימוי מאוד מובהק של הריקוד שרצו ליצור, הוא משה אפרתי. עם כוריאוגרפית אחרת, מירה'לה שרון, ביליתי שעות ארוכות ולא הייתי בטוח שאני מבין מה היא רוצה. מירה'לה נרתעה מניסוח ברור של דרישותיה המוסיקליות, אולי מתוך חשש לקבע את גבולות היצירה מראש. אחרי מפגשים רבים לאין ספור התחלתי לחבר משהו בסינתסייזר ובכל פגישה הבאתי אתי חומרים מוקלטים. בסופו של דבר נכתבה יצירה לסינתסייזר ואבוב. מעניין שדווקא מתוך החיפושים המשותפים צמח משהו שאולי לא הייתי מגיע אליו ללא אותה הפרייה הדדית. את היצירה פרסמתי אחר כך כיצירה מוסיקלית נפרדת והיא אף הופיעה על גבי תקליט.
לגבי כל אחד מן הכוריאוגרפים שעבדתי איתם אפשר לומר שתפיסה מסויימת איפיינה את היחס שלו למוסיקה וובעקבות זאת גם את סוג המוסיקה שנכתבה עבורו. במקרה של דומי רייטר הסיפור היה העיקר והוא נתן את הכיוון התוכניתי למוסיקה. אצל מירה'לה שרון החלל המופשט הוא זה שהכתיב את אופי הצלילים. משה אפרתי, באנרגיה הכוחנית שלו בהחלט הטביע חותם עוצמתי על המוסיקה של "בעין-דור". אבל אחת החוויות הכי חזקות שלי בכתיבה למחול קשורה בג'ין היל סגאן, ז"ל ובעבודה שעשה ללהקת בת דור. ג'ין בא אלי בתחילת שנות השבעים עם תקליט שהוא קנה בפריז ועליו קולות של חיות מהג'ונגל (הקלטה כזאת עדיין היתה אז נדירה) ואמר: "אני רוצה לעשות בלט בשני חלקים. בחלק הראשון אני רוצה שבקולות של החיות ירגישו רגשות אנושיים, ובחלק השני – מעין קתרזיס תפילתי, השמיים נפתחים כביכול, ולפתע נשמע האדאג'יו למיתרים של בארבר".
לגבי כל אחד מן הכוריאוגרפים שעבדתי איתם אפשר לומר שתפיסה מסויימת איפיינה את היחס שלו למוסיקה וובעקבות זאת גם את סוג המוסיקה שנכתבה עבורו. במקרה של דומי רייטר הסיפור היה העיקר והוא נתן את הכיוון התוכניתי למוסיקה. אצל מירה'לה שרון החלל המופשט הוא זה שהכתיב את אופי הצלילים. משה אפרתי, באנרגיה הכוחנית שלו בהחלט הטביע חותם עוצמתי על המוסיקה של "בעין-דור". אבל אחת החוויות הכי חזקות שלי בכתיבה למחול קשורה בג'ין היל סגאן, ז"ל ובעבודה שעשה ללהקת בת דור. ג'ין בא אלי בתחילת שנות השבעים עם תקליט שהוא קנה בפריז ועליו קולות של חיות מהג'ונגל (הקלטה כזאת עדיין היתה אז נדירה) ואמר: "אני רוצה לעשות בלט בשני חלקים. בחלק הראשון אני רוצה שבקולות של החיות ירגישו רגשות אנושיים, ובחלק השני – מעין קתרזיס תפילתי, השמיים נפתחים כביכול, ולפתע נשמע האדאג'יו למיתרים של בארבר".
גם פנינה כמוני, הייתה מוקסמת מן האופן בו ג'ין – בדמותו האקזוטית, הגמישה וארוכת האיברים – רקד והדגים, אבל העבודה התקדמה לאט וז'אנט אורדמן צעקה שהוא מבזבז זמן… ראיתי שיש לו רעיון כללי, אבל לא מגובש ואמרתי "טוב, מתחילים עם מבוא כללי לקולות של אוח, פסנתר וכלי הקשה. כתבתי מראש דברים מוגדרים בהחלט, אבל פתוחים לאלתור. סיכמנו על סדר הקולות והכנתי אותם בהתאם. באולפן ההקלטות הנגינה הייתה חופשית על רקע קולות החיות. הקטע השני היה עם שועלים: משהו מתחנף, ריקודי, קצת אירוטי. אח"כ בא קטע מסמר שיער עם צחוקים של צבוע ואח"כ האריות ואז, בקרשנדו, תערובת של כל החיות שהולכת ונמוגה לתוך האדאג'יו של בארבר. לא מזמן התגלגלו לידי שורות מתוך פואמה בשם "גלגולים" שפנינה כתבה:
גם פנינה כמוני, הייתה מוקסמת מן האופן בו ג'ין – בדמותו האקזוטית, הגמישה וארוכת האיברים – רקד והדגים, אבל העבודה התקדמה לאט וז'אנט אורדמן צעקה שהוא מבזבז זמן… ראיתי שיש לו רעיון כללי, אבל לא מגובש ואמרתי "טוב, מתחילים עם מבוא כללי לקולות של אוח, פסנתר וכלי הקשה. כתבתי מראש דברים מוגדרים בהחלט, אבל פתוחים לאילתור. סיכמנו על סדר הקולות והכנתי אותם בהתאם. באולפן ההקלטות הנגינה היתה חופשית על רקע קולות החיות. הקטע השני היה עם שועלים: משהו מתחנף, ריקודי, קצת אירוטי. אח"כ בא קטע מסמר שיער עם צחוקים של צבוע ואח"כ האריות ואז, בקרשנדו, תערובת של כל החיות שהולכת ונמוגה לתוך האדאג'יו של בארבר. לא מזמן התגלגלו לידי שורות מתוך פואמה בשם "גלגולים" שפנינה כתבה:
"ורקדנים יחולו פרפורי גֵווי
ברפרופי האצבעות
בניע זיע מותניהם
בניע זיע מותניהם
בשיכרון תקוות, תפילות והשבעות,
בעויתות כל שריר
יעידו על נשמותיהם הבודדות מאז
כי הם
גם הם טורַף טורפו מכבר."
זה היה בעיצומו של תהליך העבודה על היצירה ופנינה כבר היתה אז חולה מאוד. יצירת המחול של ג'ין נקראה בסופו של דבר: "רקויאם לצלילים". המלים, הצלילים, הריקוד והזכרונות – כל אלה יחד מעידים על כך שבמקרה זה התחברה חוויית ההלחנה לחיים עצמם וחיזקה את המחויבות העמוקה מצדי.
אני מאמין שהמפגש בין כוריאוגרף למלחין יכול להיות מרתק, מפרה ומאלף אם ישנה הפתיחות הדרושה אצל שני הפרטנרים. כמו בהרבה תחומים אומנותיים אחרים, פתיחות והבנה הדדית יכולים לתרום הרבה להשגת תוצאה בעלת ערך אמנותי גבוה יותר והיצירה הנכתבת תוך מתוך שיתוף פעולה אמיתי עשויה להיות בעלת משמעות הן בכל אחד משני התחומים והן כיצירה משותפת, בבחינת "שנינו יחד – וכל אחד לחוד".
[1] אחת היצירות היא: "ספינת השעות", על פי ארבעה ציורים של ארדון
